"השנה היא 2010, וג'ף האריס, עיתונאי מניו יורק, זה עתה פרסם כתבה ב"ניו יורקר" על 50 שנות הבוסה נובה. ג'סיקה, עורכת נלהבת שמוקסמת מהכתבה, מציעה לו לכתוב ספר אודות התנועה המוזיקלית המשפיעה הזו ששינתה את המוזיקה בברזיל ובעולם בראשית שנות השישים. במהלך מחקרו עבור הפרויקט החדש, ג'ף נתקל בפסנתרן שלא הכיר עד כה: טנוריו ג'וניור. הוא מתחיל לחקור ומגלה שהפסנתרן לא הפיק או הקליט מוזיקה במשך יותר משלושים שנה. הוא מניח שהוא מת כמו רוב המוזיקאים בשנות השבעים: מסמים או בתאונה במהלך סיבוב הופעות... הוא נוסע לריו דה ז'נירו כדי להמשיך את מחקרו על הבוסה נובה, שם הוא פוגש מוזיקאים מכל הדורות, החל מהשורדים של תקופת הבוסה נובה ועד הכישרונות הצעירים שממשיכים לצקת תוכן למורשתה. אבל סיפורו של טנוריו ג'וניור נשזר שוב ושוב בדרכו. הוא מגלה שטנוריו נעלם בבואנוס איירס במהלך סיבוב הופעות שבו ליווה את המשורר הגדול וינסיוס דה מוראס, וכי טנוריו עונה ונרצח, וגופתו מעולם לא נמצאה. הוא היה בן 35 ובאותה תקופה היה אחד מהנגנים המבריקים ביותר במוזיקה הברזילאית. לבסוף, התעלומה הסובבת את גורלו הטראגי של טנוריו והמוזיקה האיכותית שלו מפתים את ג'ף. הוא ממשיך לעבוד על ספרו אודות הבוסה נובה, אבל סיפורו של טנוריו לא עוזב אותו לרגע. רוב המוזיקאים שהוא פוגש ומראיין היו מכרים, חברים ומעריצים של טנוריו. השכחה שעוטפת את סיפורו של טנוריו לא הצליחה להשכיח אותו מזיכרונם של מי שהכירו אותו."